פסק-דין בתיק ע"א 1081/05

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט א' רקם (ס. נשיא) מיום 8.12.04 בת.א. 17631/01, לפיו חוייב המשיב לשלם למערערת סך של 1,045 ש"ח, בצירוף אגרת המשפט.

2.         הפרטים הם אלה:

            בשנים 1993 עד 1995 סיפקה המערערת למשיב תערובת מאכל לבעלי חיים, ולטענתה נותר המשיב חייב לה, עבור התערובת, סכום של 9,324 ש"ח (קרן בסך של 5,712 ש"ח וריבית בסכום של 3,612 ש"ח). אף שהמועד האחרון בו סופקה התערובת היה במרץ 1995, השתהתה המערערת בהגשת תביעתה לבית המשפט ועשתה זאת רק ביום 24.7.01. המשיב טען להתיישנות התביעה, וכב' ס. הנשיא רקם קיבל טענה זו לגבי התקופה שקדמה לתקופת ההתיישנות (7 שנים), וכתוצאה מכך נדחתה דרישת המערערת למעט הסכומים המגיעים לה שטרם התיישנו.

על כך מלינה המערערת הטוענת כי הערכאה הראשונה שגתה בהחלטתה באשר להתיישנות.

3.         התערובת סופקה למשיב באשראי שוטף + 0 או שוטף + 60 יום. חיוביו בכרטסת שניהלה המערערת כוללים את המגיע עבור התערובת, וכן את החיובים בריבית. מדי תקופה סמוך לאחר האספקה, שילם המשיב את המגיע עבור התערובת שסופקה לו, על פי הכמות שסופקה. לטענת המערערת, יש לזקוף כל תשלום ותשלום על חשבון חובו (כולל הריבית), כך שהחוב כולו מתגבש למועד תום ההתקשרות, הוא המועד האחרון בו סופקה התערובת, בחודש מרץ 1995. ממועד זה ועד להגשת התביעה חלפו כשש וחצי שנים, בעוד שתקופת ההתיישנות היא 7 שנים. מכאן, לשיטת המערערת, יש לדחות את טענת ההתישנות.

4.         כב' השופט רקם דחה את טענותיה של המערערת. על המקרה חלה, כפי שהוא קבע, ההוראה שבסעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 הקובעת כי "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן."

            המשיב חייב היה, לצורך זקיפת התשלומים ששילם ע"ח המחיר (להבדיל מן הריבית), כך קבעה הערכאה הראשונה, "לתת (לזקיפה) ביטוי חיצוני שיגיע לנושה. זקיפת התשלומים אינה חייבת לשאת אופי של הודעה מפורשת וניתן אף שתילמד מהנסיבות, כך למשל", ציין כב' השופט רקם, "התנהגותו של החייב או של הנושה בעת ביצוע התשלום או בסמוך לו יכולה ללמד על הכוונה לזקוף תשלומים בדרך מסויימת."

            בעניננו, הסיק כב' השופט רקם כי הנתונים מראים שהתשלומים נזקפו ע"ח המחיר. הדבר נלמד ממועדי התשלומים (סמוך לאחר האספקה), מסכומם (שתאם, לרוב במדוייק, את המחיר), וכן מהתנהגות המערערת אשר סימנה גם היא בכרטסת לאיזו אספקה מתייחס כל תשלום ששילם המשיב.

4.         נראה לי שאין הצדקה להתערב במסקנתו של כב' השופט רקם.

            ס' 50 לחוק החוזים קובע את העיקרון לפיו החייב רשאי לזקוף את התשלום לחיוב מחיוביו כלפי הנושה, ואם הוא לא עושה זאת, יכול הנושה לציין לאיזה חוב ייזקף התשלום. "לא די בגיבוש גמירות דעת פנימית. נדרש ביטוי חיצוני לאומד הדעת ואומד דעת זה צריך שייקלט על ידי הצד השני" (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נ"ג(4), 804. בעניננו, ניתן היה ללמוד על הזקיפה הן מנסיבות התשלום כמפורט לעיל והן מהתנהגות המערערת לאחר התשלום, כמצויין בכרטסת.

5.         את החוזה יש לפרש על פי "אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות" (ס' 25 לחוק החוזים), והוראה זו עומדת גם בבסיס האמור בסעיף 50 לחוק החוזים (ת"א (חיפה) 1328/95 בנק לאומי סניף נהריה נ' מעיינות הגליל בע"מ ואח', תקדין מחוזי 2005(3), 615); אין לומר כי מסקנת הערכאה הראשונה באשר לאומד דעתם של הצדדים, באשר לתשלומים וזקיפתם, שנלמדה במקרה דנן מהתנהגותם בעת ביצוע התשלומים או לאחר מכן, היא בלתי אפשרית. 

6.         הצעתי היא כי נדחה את הערעור ונחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאותיו בסכום של 5,000 ש"ח ומע"מ.

                                                                                                            ש. ברלינר, שופט

השופט רון סוקול

1.         אני מסכים לפסק דינו של כב' השופט ברלינר, ואוסיף מספר הערות משלי.

2.         ההכרעה בטענת ההתיישנות שהעלה המשיב חייבה את בית המשפט לקבוע עמדה בשאלה האם התשלומים ששילם המשיב בשנת 1995 נזקפו כדין על-ידי המערערת לכיסוי חובות העבר, או שמא יש לזקוף אותם על חשבון חובות שנוצרו בשנת 1995, כגרסת המשיב. מוסכם על הצדדים כי אם רשאית הייתה המערערת לזקוף את התשלומים לכיסוי חובות עבר, אזי לא עומדת למשיב טענת ההתיישנות, שכן במקרה שכזה קמה למערערת עילת התביעה ליתרת החוב, עם הדרישה.

3.         סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע:

"סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי  החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה  זאת, רשאי הנושה לעשות כן."

סעיף זה מקנה לחייב את הכוח לקבוע בעת התשלום לאיזה חוב מחובותיו ייזקף התשלום. לא עשה כן, עובר הכוח להחליט כיצד ייזקפו התשלומים לנושה.

4.         הדין אינו קובע מועד מפורש שבו על החייב לעשות שימוש בכוחו זה, ודומה כי אם לא עשה כן עד מועד התשלום, עובר כוח הזקיפה לנושה מיד עם ביצוע התשלום (ראה א. פורת, מתוך "דיני החוזים" בעריכת ד. פרידמן, עמ' 602).